יש רגעים שבהם שואלים אותי מה בעצם אני עושה בקליניקה.
כשסיפרתי לאחת החברות שלי, הבנתי שהתשובה היא הרבה מעבר לדיקור, לפילאטיס או לטכניקה כזו או אחרת.
כל אדם שנכנס אליי מביא איתו עולם שלם.
סיפור.
גוף.
נשימה.
כאבים.
חלומות.
ודרך חיים אחרת.
אני לא מאמינה שיש טיפול אחד שמתאים לכולם.
לפני הכול אני לומדת את האדם שמולי.
אני מנסה להבין מה הוא סוחב על הגב, איפה הגוף שלו נעצר, איפה הלב שלו התעייף, ומה הוא באמת צריך ממני ברגע הזה.
משם מתחילה העבודה.
עם הכלים המקצועיים שלי, ועם הרבה הקשבה, אני מנסה לאפשר לגוף להיזכר בתנועה, לנשימה להתרחב, ולמערכת כולה למצוא שוב איזון.
כי הרבה פעמים כאב הוא לא רק כאב.
המטרה שלי היא לא רק להפחית כאב.
המטרה שלי היא לעזור לאנשים לחזור להרגיש חיים בגוף שלהם.
לנוע בחופשיות.
לנשום בקלות.
ולפגוש שוב את השמחה.
דיקור
לאורך השנים למדתי דיקור סיני ויפני, שיאצו, כוסות רוח, מוקסה, צמחי מרפא וקינזיו טייפ, עם התמחות בבריאות נשים ובאורתופדיה.
אבל אם תשאלו אותי מה באמת למדתי, התשובה תהיה שלמדתי להסתכל על האדם.
אני מאמינה שאף אחד הוא לא רק "גב תפוס", "מיגרנה", "ברך כואבת" או "בעיה הורמונלית". כל כאב הוא חלק מסיפור שלם, וכל אדם שמגיע אליי מביא איתו חיים שלמים.
לכן אני לא מטפלת רק בסימפטום.
אני מחפשת להבין מה הגוף מנסה לומר, איפה התנועה נעצרה, ומה הוא צריך כדי לחזור לזרום.
לפעמים זו הקלה שמגיעה כבר אחרי טיפול אחד.
ולפעמים זו דרך של כמה חודשים.
ויש גם מקרים שבהם הגוף מחזיק כאב שבע שנים, עשר שנים או אפילו יותר, כי משהו עמוק עדיין מבקש שיראו אותו.
אני לא מאמינה ב"לתקן" אנשים.
אני מאמינה שלגוף יש חוכמה טבעית ויכולת מופלאה להחלים, כשהוא מקבל את התנאים הנכונים.
התפקיד שלי הוא ללוות את התהליך הזה בעזרת כל הכלים שרכשתי, ובעיקר בעזרת הקשבה עמוקה לאדם שמולי.
כי בסופו של דבר, המטרה שלי היא לא רק להפחית כאב.
המטרה שלי היא לעזור לאנשים להתחבר מחדש לתנועה של החיים שלהם. לתנועה הטבעית, האמיתית והייחודית שהלב שלהם מבקש לחיות.
פילאטיס
כבר יותר מ־13 שנה שאני מלמדת פילאטיס.
בשנים האלה למדתי בארץ ובעולם, המשכתי להעמיק במאסטר של Gloria Gasperi, ואני ממשיכה ללמוד ולהתפתח עם גלוריה סנדי ומורים שמביאים את השיטה כפי שג׳יי גרימס שהיה תלמיד של גוזף וכפי שהוא לימד.
מתוך אמונה שהלמידה אף פעם לא נגמרת.
אבל יותר מכל תעודה או הכשרה, גם פה מה שמעניין אותי זה האדם שנמצא מולי.
פילאטיס, מבחינתי, הוא לא אוסף של תרגילים.
הוא שפה.
שפה שהגוף לומד לדבר מחדש.
אני מאמינה שהשיטה, כשהיא נלמדת לעומק, היא זו שמובילה את המתאמן. היא מלמדת אותו לדייק, להקשיב, לנשום, להתחבר למרכז שלו ולמצוא את הדרך שלו לנוע בעולם.
אבל בדיוק בגלל זה, אין שני גופים זהים.
כל אדם שנכנס אליי לסטודיו מגיע עם מבנה אחר, היסטוריה אחרת, הרגלים אחרים ודרך אחרת שבה הגוף שלו למד להגן על עצמו.
ולכן, גם אם שני אנשים יבצעו את אותו התרגיל הם לעולם לא יעשו את אותה העבודה.
זאת הסיבה שאני כל כך מאמינה באינדיבידואליות.
לא לשנות את השיטה.
ולא להתאים את האדם לתרגיל.
אלא להבין איך להשתמש בחוכמה של השיטה כדי שהאדם שמולי יוכל לפגוש אותה באמת.
שאני מדברת עם הגוף הוא מבין דרך תנועה.
אז זה לא בהכרח לדייק זווית קטנה.
או לרוץ ולבחור תרגיל אחר לפעמים צריך רק להזיז את המתאמן כדי שהתרגיל יקרה.
ולפעמים דווקא לתת למכשיר אחר לבנות את הכוח והבסיס כדי ללמד את הגוף, לכוון אותו ולספר לו את הסיפור שהתנועה מבקשת לספר.
אני מאמינה ביצירת התנאים שבהם הגוף מגלה אותה בעצמו.
ושם, מבחינתי, מתחיל הקסם.
כי כשהאדם מפסיק להילחם בגוף שלו, ומתחיל לעבוד יחד איתו, השיטה כבר עושה את שלה.
היא לא רק מחזקת שרירים.
היא מחזירה לאדם אמון בגוף שלו, דיוק בתנועה שלו, ואת התחושה שהגוף יודע את הדרך אם רק נלמד להקשיב לו.
